Lexi Toxon

When Words Collide

משחקים מעצבנים

Posted by kenny 66 ב- ספטמבר 22, 2012

לביא תדהר כתב לפני ימים אחדים בבלוג שלו רשומה ששמה "הספרות שלכם, לא שלי", שבה הוא דיבר על צרות האופקים של העיתונות בכל מה שנוגע לספרות. הוא התייחס לכך שבדיווח של ה"גרדיאן" על פסטיבל הספרות הבינלאומי שנערך לאחרונה בסקוטלנד מרכז הכובד היה על סופרים גברים, לבנים שכותבים באנגלית. בין השאר הוא כותב את הפסקה הנפלאה הזו:

ראיית הספרות שלי מקורה בתנ"ך העברי כמו גם בספרות הפאלפ העברית הנשכחת; בספרות האמריקאית שלאחר מלחמת השנייה כמו גם במד"ב האמריקאי הצנוע; בספרי הילדים של סופרים אירופים כמו מיכאל אנדה וקרל מאי, טובה ינסן וסלמה לגרלף ובסיפורים היהודיים על חוני המעגל יותר מאשר בסיפורי האחים גרים; מקורה בשירה של דן פגיס או פול צלאן, של מחמוד דרוויש, בה במידה שמקורה בשירה של ט"ס אליוט או וולט וויטמן; ומקורה בווּשיה ובנואר וביוספוס פלביוס ובשואה, החל מהסיפורים הסודיים בביסמלה, האנגלית המעורבת (Pidgin English) המדוברת בוונואטו ועד ל"איסטאנדרס".

הפסקה הזו הרחיבה את לבי והעלתה חיוך על שפתיי, ששרד עד שהגעתי לאחת התגובות לרשומה. כי ככל הנראה, יש אחדים שזה לא מספיק להם. Thoraiya כתבה בתגובה שלה: "אהה, לביא. אני מזדהה עם התסכול שלך. באמת. אבל ההופכי של גבר יהודי לבן מאמריקה (ואני מעריצה גדולה של שייבון [אחד הסופרים המוזכרים ברשומה; ק']) הוא לא גבר יהודי לבן מישראל (ואני מעריצה גדולה גם שלך, אל תבין אותי לא נכון!) יש פה חפיפה די גדולה, ידידי. אני רק אומרת. אני עדיין מחכה שהעיתונים הגדולים יקדמו רומאנים שנכתבו בידי נשים קומוניסטיות מסין או נשים ילידות מאוסטרליה." עד אז היא מוכנה ברוח טובה לשמוע דעות על לבישת רעלה גם מפטריק נס.

מהיכרותי את לביא והכתיבה שלו, הוא כותב את הדברים שברשומה בדם לבו. העולם התרבותי והספרותי שלו עשיר להפליא והקידום של ספרות רחבה חשוב לו. אבל מוציא אותי מהדעת משחק ה"אני קדוש ממך" שנדמה שהפך לספורט האגו האולטימטיבי בעת האחרונה. זה מכעיס כאשר זו תחרות "מי מקופח יותר" שבמסגרתה נדמה שיש "סף קיפוח וסבל" שהכותב / בני משפחתו / בני עדתו / בני עמו צריכים לעבור כדי שיהיה לו מותר להתבטא בנושאים מסוימים.

זה נעשה מרתיח כאשר באקט של פטרונות אולטימטיבית יש מי שפורסים את חסותם על אותם מקופחים, וכמה שיותר מקופחים יותר טוב. אין לי ספק שיש ביניהם אנשים הכואבים באמת ובתמים את כאבם. לא פיקפקתי לרגע בכנות הרגשות של אהרון הוי כאשר ראיתי את ההרצאה שלו על בני הלקוטה בארצות הברית. אבל שוב ושוב אני נתקל בהתבטאויות כזו שבתגובה שצוטטה לעיל, שנראה שכל מטרתה היא לצבור נקודות במשחק. להראות שהמגיבים פתוחים יותר, מקבלים יותר רגישים יותר וכו' מהכותבים המקוריים. התגובות האלה מרתיחות אותי כי זה בדיוק סוג הרעש המטביע את האות של המסר הנכון והכן, הצובע מחאות אמתיות בגוון הצביעות המתקתק והמחליא של התקינות הפוליטית.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s