Lexi Toxon

When Words Collide

  • אוקטובר 2017
    א ב ג ד ה ו ש
    « יול    
    1234567
    891011121314
    15161718192021
    22232425262728
    293031  

יגאל יערי – האדמו"ר מהר המור

Posted by kenny 66 ב- יולי 18, 2016

יותר מהעלבונות והכינויים של הרב יגאל לוינשטיין, מה שנחרט בזיכרוני מדבריו הוא הבוז לנוכח הדרישה שהוצבה בפני חניכיו להכיר את "השונה והאחר". וקל לזהות שלאותו בוז נלווית אימה חשכה. הבוז והאימה לא מפתיעים, אם זוכרים מהי השיטה החינוכית שעליה הוא אמון, מהו התפקיד שלו כפי שלהבנתי הוא רואה אותו.

למרבה האירוניה, השיטה הזו הייתה נהוגה בקרב אחת מן הקבוצות שלוינשטיין ככל הנראה היה פוסל על הסף – הקיבוצים בעידן האידאולוגי הנוקשה שלהם. החינוך הקיבוצי בראשית תקופת המדינה הפגין אותו פחד ממגע עם "אחרים", ומאותה סיבה. מכיוון שהתפקיד של המערכות החינוכיות האלה הוא בעיקרו להנציח את האידאולוגיה.

האמונה המוחלטת בצדקת הדרך, לא משנה איזו דרך, משמעה שהבנים חייבים ללכת בדרך האבות. מערכת חינוכית כזו שואפת בסופו של דבר לא לחינוך, אלא לאינדוקטרינציה. היא שואפת להוציא מקרבה "חניכים" – מי שעברו חניכה, מי שלמדו את המשנה ולא יסטו ממנה. החשיפה של החניכים לדעות ולאנשים זרים עלולה לערער את עקרונות האמונה שמוקנים להם. לא במקרה הכינוי של מאיר יערי היה "האדמו"ר ממרחביה" – הוא מילא בדיוק את התפקיד של פסיקת הלכה שממלאים הרבנים בממסד הדתי ההיררכי.

הפחד הזה מפני המגע עם אחרים מסבירה גם את ההשתלחות של לוינשטיין בצה"ל. הוא אמנם עומד בראש מכינה צבאית, אבל בסופו של דבר החניכים שלו יוצאים לפתע משליטתו. כאשר הם מתחילים לשרת בצה"ל הם נחשפים, מרצון ושלא מרצון, לתכנים ולאנשים חדשים. חשיפה זו עלולה למוטט את המבנה שלוינשטיין עמל לבנות, שמטרתו להנציח את האידאולוגיה.

יש דבר מה שנעלם קצת בדיון אודות דבריו של לוינשטיין, והוא הבמה שמעליה הם נאמרו. הדברים נאמרו בכנס שנועד להילחם ברפורמה. כפי שאני מבין את הדברים, הסיבה שלאחרונה הרפורמה הפכה להיות השד הנורא של הממסד הדתי (שימו לב לתגובות של הרבנות הראשית לרפורמים) היא לא מכיוון שיש גידול כה מרשים במספר הרפורמים. הסיבה היא שהרפורמה מייצגת את קריאת התגר הבוטה ביותר על הממסד. מה שבאמת מפחיד את הממסד הוא לא הרפורמים, אלא המספר הגדל והולך של שנמצאים אי-שם על הקשת שבין הממסד והרפורמה.

יותר ויותר יהודים מאמינים מרשים לעצמם לפלס דרכים משלהם. הם מוצאים אופנים משל עצמם לתווך בין הדת – הכתבים, הציוויים, הפולחנים – לבין העולם המודרני. וזה דבר שאף ממסד לא יכול להרשות לעצמו, בין אם הוא קיבוצי או דתי. זהו ההקשר שבו נכללה ההשתלחות ב"סוטים" – הדרישה להכיר באחרים כלשהם כזכאים לקיום בעייתית לשיטה שלוינשטיין מייצג.

מודעות פרסומת

Posted in Uncategorized | Leave a Comment »

כמה מילים על קהילה פרוגרסיבית אחת

Posted by kenny 66 ב- מאי 31, 2014

הייתי השבת בעלייה לתורה של נער בר-מצווה, אוטיסט שמהניסיון שלי אתו יכולת התקשורת שלו היא מוגבלת מאוד. אבל המגע שלי אתו מוגבל, והאנשים הקרובים אליו אומרים שהעלייה לתורה הייתה חשובה לו מאוד, והוא מתכונן אליה כבר חצי שנה. מכיוון שאני לא במגע קרוב אתו, אני מקבל ללא היסוס את דבריהם שהקריאה בתורה חשובה לו, שההשתייכות לקהילה חשובה לו ושהוא ניחן באמונה. העלייה לתורה נערכה בקהילה מתקדמת (אני חושב שזה המינוח המקובל) ופלורליסטית. גברים ונשים יושבים יחד בבית הכנסת, לא מצפים מגברים לחבוש כיפה או לעטות טלית (חוץ ממי שעולים לתורה), הטקס נערך בליווי מוזיקה והגברה ואישה היא אשר קראה בתורה.

הבחור עלה לתורה, בירך וקרא פסוקים מתוך הפרשה ומתוך ההפטרה, וזה היה מרגש. אחד הרגעים המרגשים ביותר עבורי היה כאשר כיבדו את המטפלים שלו לאורך השנים בעלייה לתורה יחד, והיה מרגש מאוד לראות את כל האנשים שהתגייסו לטפל בו במהלך השנים. אבל שני דברים מאוד הפריעו לי בטקס הזה.

לאורך כל הטקס הרב הדגיש את האמונה התמימה של הבחור, את ה"תחושה" שלו למקרא ולדמויות שבו, שאנחנו חסרים אותה. שוב, אני לא מכיר את הבחור מספיק ויכול להיות שזו אמת לאמתה. אבל הייתה לי הרגשה מאוד לא נוחה שהרב מאמץ את האוטיזם שלו כמעין גרסה מודרנית של "הצדיק הכפרי" (האלמנטים החסידיים של הקהילה הזו, בין אם הם מודעים או לא, בולטים מאוד).

התחושה שלי לאורך הטקס הייתה שהרב מתייחס לאותה "אמונה תמימה", כאילו היא טהורה יותר מכיוון שאנחנו לא רואים אותה מסוננת דרך פילטר של תקשורת "נורמלית". אבל גרוע מכך, כל הזמן חשתי שהוא משתמש באמונה זו כדי להציק את האמונה שלו עצמו. כאילו הבחירה של הבחור לעלות לתורה בקהילה שלהם היא הצדקה לדרכם.

הבעיה השנייה שלי הייתה בשתיקה, ולא בדיבור. פרשת "נשא" שנקראה השבוע כוללת את עניין "אישה סוטה" (במדבר, ה, 11 והלאה), שבה הם בחרו לפתוח את הקריאה בתורה. הקטע הזה מספר במדבר מתייחס לאישה שבעלה חושד בה שהיא בגדה בו, ומתאר טקס משפיל למדי שהיא צריכה לעבור במקדש כדי לברר אם היא אשמה או חפה. (חגי משגב כתב בבלוג שלו השבוע על פרשת "נשא". הוא מתייחס בעיקר לנושא הנזיר, אבל שווה לקרוא לפחות את הפסקאות הראשונות שמתייחסות גם לסוטה.) ואיש לא אמר מילה.

בקהילה כזו, מתקדמת, שבה מקפידים לברך לא רק "מי שברך אבותינו אברהם, יצחק ויעקב" אלא להוסיף מיד "ואמותינו שרה, לאה, רחל ורבקה", איש לא התייחס לתוכן המזעזע שהם קוראים. בעיניי, זה התפקיד של רב בקהילה כזו. החובה שלו היא לתווך את הטקסטים האלה, להסביר איך הקהילה מיישבת את האמונות המודרניות שלה עם הטקסטים העתיקים. השתיקה הזו היא רועמת לדעתי. יש פה עדות מסוימת לכך שהר והקהילה מתרכזים בחיצוני, במראית העין, ולא בתוכן של המודרניות והקדמה שלה.

Posted in Uncategorized | Leave a Comment »

איך בגלל האמברגו כולנו נמות מפוליו

Posted by kenny 66 ב- אוגוסט 24, 2013

קודם כל תירגעו – לא כולנו הולכים למות מפוליו. למעשה רוב הסיכויים שרובנו כלל לא נחלה בפוליו, אבל מה שקורה עם החיסון נגד פוליו ובעיקר עם ההסברה של הצורך בו מעיד על חוסר הבנה בסיסי של משרד הבריאות את המציאות של המאה העשרים ואחת. כדי להבין את זה, צריך לדבר קצת על אמברגו.

מדי פעם ב"חדר 404" שוברים אמברגו תקשורתי. אמברגו תקשורתי הוא כלי שגופים משתמשים בו מול אמצעי התקשורת – מוציאים הודעה כלשהי, ומסייגים שהיא ב"אמברגו", כלומר שיש לפרסם אותה רק בזמן מוגדר ולא לפני כן. "חדר 404" שמעולם לא חתם על הסכם אמברגו, מפרסם את ההודעות האלה כאשר הוא מקבל אותן בלי קשר לאותו זמן פרסום מוגדר. מאחורי האמברגו עומדת תפיסה מיושנת שערוצי ההפצה של המידע הם מעטים יחסית ואפשר למשטר אותם. בעולם של האינטרנט, זו תפיסה שאינה רק מיושנת אלא גם מטופשת.

הרעה החולה הזו רודפת גם את ניסיונות ההסברה של משרד הבריאות בחודשים האחרונים. הם החמיצו לחלוטין את העובדה שרוב הדיון בחיסונים ונחיצותם לא מתרחש בעיתונות, אלא בערוצים אחרים. יש ערוצים שבהם איש לא יכול לשלוט, ואלו שיחות ליד הברזייה ועל כוס קפה, בין אם בעבודה ובין אם בבית. אבל יש ערוצים אחרים שבהם בהחלט אפשר לנסות להשפיע, ואלה השיחות המתנהלות ברשת.

מרגע שהחל מבצע החיסונים, למעשה מרגע שהחלו לדבר על הצורך לחסן, התחילו שיחות ברשת בנושא. חלקן באו מערוצים ידועים ומוכרים של מתנגדי חיסונים ושאר טכנופובים, אחרות היו של אנשים שבאמת ובתמים היו מודאגים ולא ידעו מה משמעות החיסון, מה הוא בא לעשות ועד כמה עליהם להיות מודאגים בגלל המחלה ובגלל החיסון. אבל משרד הבריאות החמיץ את השיחות האלה לחלוטין. הדוברות של המשרד, הרגילה לשחרר הודעות לעיתונות, נהגה כמנהגה וזה השאיר את השדה אינטרנטי פתוח לגמרי לעשות מה שהוא עושה הכי טוב – לגלגל שמועות שהלכו והתנפחו ככדור שלג.

המענה לשמועות האלה לא בא מהמשרד. המנכ"ל והשרה, סביר להניח שמתוך הרגל ובהנחיית הדוברות, התראיינו בעיתונים ובערוצי הטלוויזיה. זה הועיל כמו ריפוי בגלי טתא למת. המענה שבא ברשתות בא מאנשים פרטיים שמכירים את הרשתות ומבינים, אינסטינקטיבית, שההסברים הרשמיים לא רלוונטיים לחלוטין למה שקורה ברשת. אנשים כמו ד"ר קרן לנדסמן שהרשומה בבלוג הפרטי שלה גררה נכון להיום מעל 400 תגובות (וגרמה לנפילת הבלוג). חלק מהתגובות ספקניות-קונספירטיביות ואחרות של הורים מודאגים שפשוט רצו לדעת מה לעזאזל הולכים לתת לילדים שלהם. (גילוי נאות, ד"ר לנדסמן היא חברה אישית טובה שלי.) אנשים כמו אדוה לוטן, שאינה רופאה, שפתחה את קבוצת הפייסבוק "הורים מדברים על חיסון הפוליו" שנותנת לאנשים במה לשאול את השאלות שמטרידות אותם. אנשים כמו הרופאים שמגיבים בקבוצה של לוטן ומנסים להסביר ולחנך את הציבור בנושא.

הנקודה היא, שזה לא היה צריך להיות שם. הרשומה של ד"ר לנדסמן הייתה צריכה להופיע באתר המשרד (שגם מסוגל לטפל בתעבורה שהיא יצרה). הקבוצה של לוטן הייתה צריכה להיפתח על ידי אנשי המשרד, והרופאים המשיבים בה היו צריכים לעשות את זה ביוזמת המשרד ולא על חשבון זמנם הפנוי. אבל המשרד, כגוף האחראי על הרפואה ועל החינוך הרפואי בישראל, הפסיד במאבק הזה עוד לפני שהוא החל. מאז הם מנסים להדביק את ההתפתחויות, ונכשלים כישלון חרוץ שוב ושוב.

וזו לא הרעה החולה היחידה של המשרד בכל מה שקשור לנושא זה. משרד הבריאות עדיין נגוע בגושה הסמכותנית שלפיה נדמה להם שיש למשרד מונופול על הידע. בעידן גוגל, זה מזמן לא נכון. מה שהיה צריך לעשות הוא להציף את האתר בקישורים ומידע – להסביר מראש מהו החיסון, אילו תהליכי אישור הוא עבר ולפרט מה הניסויים הקליניים שנעשו בו ומה תוצאותיהם. משזה לא נעשה, אנשים הלכו לחפש בגוגל ומצאו שלל חסידי קונספירציות בורים והיסטריים. גם כאן אותם בודדים מנסים לעמוד מול גאות הבורות, אבל ההצלחה שלהם חלקית בלבד. כשאין לאנשים מידע, הם ילכו לחפש אותו.

והם ממשיכים להיכשל. אחרי שבועות של סערה ברשת נושא החיסונים מופיע באתר משרד הבריאות עם לוגו שמזכיר את הלוגו של מקורות וסיסמה עלובה "רק שתי טיפות" מתחת להודעות על פרס מנכ"ל משרד הבריאות למצוינות בלוגיסטיקה ושאר שטויות חסרות חשיבות. (דרך אגב, במקור המילה "מצוינות" כתובה בשגיאה.) הנושא הזה היה צריך להופיע בראש האתר, באותיות קידוש לבנה, עם סיסמה "הגנו על החלשים שבינינו" או "כדי שילדיכם יוכלו ללכת" או משהו כזה. בשם קושצ'אי! שמישהו ייתן לי קיר לדפוק בו את הראש. עדיף את הראש של האחראים על ההסברה במשרד כדי שיבינו שוועדת העורכים מתה מזמן ושבורות היא דבר מסוכן.

מה רציתי לומר? הורים – חסנו את ילדיכם.

 Image

צילומסך של אתר משרד הבריאות, 24.8, סביבות 14:30

Posted in Uncategorized | 4 Comments »

בעיית הבגרות של השר פירון

Posted by kenny 66 ב- מרץ 19, 2013

באחד הריאיונות שהעניק שר החינוך החדש בימים האחרונים הוא התייחס לביטול רוב בחינות הבגרות ואמר ש"האוניברסיטאות יצטרכו לסמוך על המורים". יש כמה בעיות שמקופלות באמירה הזו, ואני רוצה לעמוד על חלקן.

 אי-אפשר לסמוך על המורים

בהקשר הזה, ככלי הערכה כלל ארצי שאמור להיות מדד אחיד לתלמידים, ציונים שניתנים על ידי המורים אינם אמינים. זה נובע מכמה סיבות.

בדיקת בחינות הבגרות נעשית על ידי שני מעריכים, על פי מחוון תשובות. המשמעות היא שבעיקרון יש כלי הערכה אחיד ותשובות התלמידים לא נמדדות על פי הידע של המורה. יתר על כן, אם אחד המעריכים סובל מכאב שיניים שגורם לו לתת לכולם ציון 37, יש בקרה על כך. ועוד, במקרה שהפער בין שני המעריכים עולה על ערך מסוים המחברת מועברת לבדיקה של מעריך שלישי. זה לא קיים ולא יכול להתקיים בבתי ספר.

נוסף לכך גם החומר שעליו ייבחנו התלמידים לא יהיה זהה. מורים שונים מלמדים בקצב שונה ותוך דגשים שונים. תכניות לימודים הן מפלצות מרובות זרועות, וכל מורה יכול לבחור את הזרוע שמעניינת אותו. מורים, בצדק רב, לא יבחנו את התלמידים שלהם על חומר שלא לימדו וכך הציונים (שהתוקף והמהימנות שלהם בעייתיים ממילא בגלל מנגנון הערכה חסר) לא יתייחסו לאותו חומר. בחינות הבגרות מציבות כמטרה גוף ידע מסוים שאותו צריכים כל התלמידים לדעת. כדי למלא את התפקיד הזה יהיה צריך לפתח מערכת ארצית שתפקח על החומר הנלמד בכיתה ולוודא שהמורים מלמדים אותו חומר.

אלו רק שני מכשולים אובייקטיביים לבחינות הבית ספריות, אבל יש גם מכשולים סובייקטיביים. הבחינות בית ספריות שמחוברות על ידי המורה ונבדקות על ידו. לא נתייחס כרגע למיומנות המורה בחיבור שאלות ושאלונים, ונתייחס רק לבדיקה. ההיכרות של מורים עם התלמידים שלהם משפיעה על הציונים שהם נותנים, לטוב ולרע. במסגרת בית הספר אין בכך דבר רע בהכרח, מורה יכול לזהות תלמיד טוב שהיה לו יום רע ובאופן מודע או לא מודע להיות רחום יותר במתן הציונים. אבל ההטיה הזו פוגעת עוד יותר במהימנות ובתוקף של מה שאמור להיות כלי מדידה כלל ארצי.

מסחטת הציונים הגדולה

כבר כיום יש מעורבות עצומה של הורים בבתי הספר וניסיון להשפיע על מנהלים ומורים. זה מתחיל ברמות הבסיסיות ביותר, ניסיון לוודא שבית הספר יציע את המסלולים ה"נכונים" שיבטיחו את עתיד הילד, ומגיע לרמת הציונים.

במצב כיום, שבו התחרות על קבלה לאוניברסיטאות ולחוגים יוקרתיים מחריפה ואלה נראים כמפתח להצלחה בעתיד, הורים יעשו הכול כדי לוודא שילדיהים יקבלו את הציונים שלדעת ההורים הם ראויים להם. הידיעה שלמורים בבתי הספר תהיה השפעה ישירה על הציונים, ולא רק על תכנית הלימודים והיקף השעות הנלמדות, תהפוך את מה שקורה היום לפיקניק.

מסכת הלחצים שתופעל על מנהלים ומורים תהיה בלתי אפשרית. אני לא מתכוון דווקא לשיחות טלפון באישון לילה בנוסח: "לכלב שלך יש זנב יפה מאוד, יהיה חבל אם הוא יהפוך למחזיק מפתחות". אני מתכוון לשיחות כנות ותמימות בימי הורים או סתם בסופר. דברים בסגנון: "עזרתי לילד ללמוד המון למבחן והוא ידע את החומר, אני בטוח שהוא קיבל מאה. אבל אתה יודע, הוא חזר הביתה ואמר שהוא נורא התרגש ונלחץ". הורה שיוכל להימנע מאמירות כאלה זכאי ליום בלוח השנה של הקדושים הקתוליים, ומורה שיוכל להתעלם מהן יקבל את היום שלמחרת.

 ודרך אגב, צמצום הבחינות מספר הבחינות החיצוניות יעניק לבחינות אלה חשיבות גדולה פי כמה.

הבעיה הרצינית

 אבל כל אלה אינן הבעיות הרציניות של האמירה של פירון. הבעיה האמתית נובעת מהמחשבה הלא מבוטאת שעומדת מאחוריהן. הנחה זו היא שתפקיד בחינות הבגרות הוא להיות כלי מיון לאוניברסיטאות.

בחינות הבגרות המסכנות. במדינה שבה שרים מנהלים את מדיוניותם לפי כותרות העיתונים, ובחינות הבגרות הן הכותרת הבולטת ביותר של מערכת החינוך, כולם נטפלו להן. יצחק לוי (למיטב זיכרוני) רצה לפוך אותן למודולריות; יוסי שריד רצה לצמצם את מספרן לארבע (נשמע מוכר מאיפה שהוא); אמנון רובינשטיין הפתטי נישא על כתפי תלמידים בעקבות ההגרלה המטופשת שלו; לימור לבנת רצתה לחלק תעדות בגרות עם תעודת הלידה ("100% זכאים") והנהיגה את מועד ב' השערורייתי. ואיש, גם לא פירון, לא עשה את הדבר הפשוט והמסובך ביותר בנוגע להן – ניסה להגדיר מה המטרה שלהן.

הרעיון של פירון ולפיד לא חדש, מזה עשרות שנים ישבו ועדות על המדוכה לנסות להחליט אילו בחינות לבטל ואילו להשאיר. אבל לא ידוע לי ולו על דיון רציני אחד שנערך בשלושים השנים האחרונות בשאלה מה אמורות בחינות הבגרות לעשות. האם הן נועדו לבדוק את הידע שהתלמיד צבר בלימודיו בבית הספר? האם מטרתן למיין תלמידים עבור האוניברסיטאות? האם הן נועדו להציב יעד של כישורי חשיבה שבו צריכים תלמידים לעמוד?

הדיון במספר ובזהות הוא שולי. דיון אמתי במטרת בחינות הבגרות אמור להתחיל בדיון המטרת מערכת החינוך, והשינוי יימשך שנים. אבל את התוצאות יהיו בקדנציה של השר הבא, וזה חטא בלתי נסלח עבור פוליטיקאי.

אין ספק שאפשר לקצץ בשומן של בחינות הבגרות. מישהו רוצה לפנות למשרד ולברר כמה תלמידים נבחנו באיטלקית בשנה שעברה? ובסינית? ובניהול משרד ממוחשב? אבל קיצוץ כזה צריך להיעשות לאחר תהליך חשיבה שיגדיר מה מטרתן, לא בשם כותרת ולא בשם ססימאות.

Posted in Uncategorized | 2 Comments »

קנוט חי ומולך בצפון קרוליינה

Posted by kenny 66 ב- ינואר 15, 2013

כרוניקה אנגלית מהמאה ה-12 מספרת על המלך קנוט, שניסה לצוות על הגאות שלא תעלה. על פי המסורת קנוט, שמלך על דנמרק, אנגליה, שבדיה ונורווגיה בראשית המאה ה-11, הציב את כס המלכות שלו על שפת הים וציווה על הגאות שלא תעז לעלות ולהרטיב את גלימותיו. כאשר הים סירב לציית לו הוא זינק מהכס והכריז שמי שאינו יכול לשלוט באדמה, בים ובשמים לא ראוי לקרוא לעצמו מלך, ותלה את כתרו על הצלב. אני מניח לכם את המשימה לנסות לנחש את דתו של הכרוניקאי.

מאז התקדמנו, ויש לנו דמוקרטיה, וכך בראשית המאה ה-21 החליט בית הנבחרים של צפון קרוליינה לצוות על הים שיפסיק לגאות. טוב, לא בדיוק. ביוני של השנה שעברה הורה בית הנבחרים לוועדה האחראית על תכנון בחופי המדינה, שעל המדענים שלה לתכנן רק על פי תחזיות של עליית פני הים כפי שהייתה עד עכשיו. כלומר, אסור למדענים להשתמש בתחזיות שכוללות אירועים זניחים כמו המסת קרחונים בקנה מידה גדול בקטבים או התחממות של כדור הארץ. חודש לאחר מכן הם התרככו מעט ואישרו למדענים לעשות תחזיות כאלה, אבל אסרו על המתכננים להתחשב בהן עד שנת 2016. אז מדעני הוועדה יכולים אולי לחזות עלייה גדולה, אבל למתכננים אסור להתחשב בתחזיות אלה בשנים הקרובות. אני בטוח שהים יכבד את החלטת הרוב, אחרי הכול אנחנו חיים בדמוקרטיה היום, עבר עידן המלכים אחוזי שיגעון הגדלות כמו קנוט.

ולסיום, ציטוט מ"שלושה בבומל" הנפלא של ג'רום ק' ג'רום "מכיוון שהגרמני אינו יכול לשלוט במזג האוויר, הוא מתעלם ממנו".

via: wired

Posted in Uncategorized | 2 Comments »

מעשה בחבילה

Posted by kenny 66 ב- דצמבר 21, 2012

לפני כשבועיים הגיעה לאוניברסיטת שיקגו חבילה, עטופה בנייר חום וממוענת להנרי וולטון ג'ונס הבן. הכתובת הייתה מודפסת על תווית, ומתחתיה בכתב יד היה המיקוד. לא הייתה על החבילה כתובת של השולח.

אין ברשימת הסגל של האוניברסיטה מרצה שזה שמו, אבל אחד הסטודנטים העובדים בחדר הדואר זיהה את השם. הנרי וולטון ג'ונס הבן ידוע יותר בכינויו – אינדיאנה ג'ונס. על פי הסרטים, הוא מלמד באוניברסיטת שיקגו. בחינה מדוקדקת יותר של החבילה גילתה שהבולים המצריים שעליה מזויפים, ואנשי האוניברסיטה החליטו לפתוח אותה. להפתעתם הם מצאו בה תמונות הקשורות לסרטים ופריטים אחרים, ביניהם מה שנראה כמו העתק של היומן של הפורסור אבנר רייוונווד, שבו משתמש אינדי בסרט "שודדי התיבה האבודה".

אנשי האוניברסיטה פרסמו את דבר מציאת החבילה ואת תוכנה ברשתות החברתיות, וביקשו את עזרת הציבור בניסיון להבין מה מקורה.

לאחר כשבוע, התעלומה נפתרה. אדם בשם פול, המתגורר בסמואה, יצר קשר עם האוניברסיטה וסיפר שהוא יוצר החבילה ושולחה. הוא יוצר חבילות כאלה עבור חובבי הסרטים, ומוכן אותן באי-ביי. חבילה מסוימת זו נקנתה על ידי אדם באיטליה, ולמען הנופך הדרמטי פול עטף את הפריטים בעטיפה החומה וכתב עליה את שמו וכתובתו של ג'ונס. את החבילה הזו, הוא עטף בעטיפה נופת ועליה שמו וכתובתו של הלקוח באיטליה.

מה שככל הנראה קרה הוא שבדרך, במרכז מיון הדואר בהוואי, נפלה החבילה הפנימית מתוך העטיפה החיצונית. עובד דואר, שלא זיהה את הבולים המצריים כמזויפים, הוסיף בכתב יד את המיקוד החסר לכתובת של אוניברסיטת שיקגו. פול הבטיח לאנשי אוניברסיטת שיקגו שהוא יכין ללקוח האיטלקי חבילה חדשה, והתיר להם לשמור אצלם את החבילה המסתורית.

הרפתקה ראויה לחבילה המיועדת לאינדאינה ג'ונס.

via boingboing

Posted in Uncategorized | 1 Comment »

כנס, סיפור, ריאיון, מאמר

Posted by kenny 66 ב- דצמבר 6, 2012

הזנחתי את הבלוג הזה לאחרונה, מצטער. זה היה בעיקר בגלל כנס מאורות, שייערך בשבוע הבא. הכנס, שאני אחד מיוזמיו ובסגל הניהול שלו בשנים האחרונות, מוקדש למדע בדיוני ולמדע, ונערך מדי שנה בחנוכה בקמפוס גבעת רם של האוניברסיטה העברית. כאן תוכלו לראות את התוכניה שלו.

במסגרת הכנס אנחנו עורכים פרויקט כתיבה, סיפורים קצרים (1500-500 מילה) שאנו מזמינים אנשים לכתוב לנו בנושא שקשור לכנס. השנה נכלל שם גם סיפור שלי, שהתפרסם היום. הסיפור הזה ישב לי בראש, והתחלתי לכתוב אותו, ואז התיישבתי יום אחד מול הקובץ, קראתי את שתי הפסקאות שהיו כתובות, מחקתי את כל מה שהיה שם חוץ משני משפטים וכתבתי אותו בצורה שונה לגמרי.

שני דברים כן הספקתי לעשות בשבועות האחרונים. האחד היה לכתוב מאמר לאתר האגודה, שמנתח את קהילת המדע הבדיוני ואת הז'אנר כפי שהם משתקפים בהקדמות של אסימוב לסיפורים זוכי ההוגו. המאמר הזה רודף אותי מזה זמן מה, ואני שמח שהיה לי פנאי לכתוב אותו. האחר היה לענות לשאלות של כתבת ממוסף "ז'ורנל" של מעריב שעשתה כתבה על פנטסיה בארץ. אני מעלה את הכתבה להלן. הדברים שלי מופיעים בעמוד השלישי, אבל באופן כללי שמחתי לראות כתבה רצינית שלא מתמקדת ב"תראו את המוזרים האלה". מדהים לראות כמה הבעיות שאסימוב דיבר עליהן לפני כמה עשרות שנים עדיין קיימות היום.

נ.ב.
אתר "היֹה יהיה" עבר מתיחת פנים מסיבית, למעשה מתיחת כל הגוף, והוא נראה נהדר ועל כך תודה ענקית ליעל פורמן.

juornal_Page_1 juornal_Page_2 juornal_Page_3

Posted in Uncategorized | Leave a Comment »

כשלי שלי (יחימוביץ) ועיתונות

Posted by kenny 66 ב- נובמבר 8, 2012

טוב, אז כמה כשלים מידיעה ב"הארץ" היום, ברמת עצבנות הולכת וגדלה.

א. הכותרת מביאה בין מירכאות מה שנראה כמו ציטוט ישיר, אבל למעשה אינו כזה.

ב. "לכנות כשמאל" זו שגיאת לשון. המשפט צריך להיות "לכנות את מפלגת העבודה 'שמאל' / מפלגה שמאלית…"

ג. מפלגת העבודה הייתה מפלגת שמאל, רק שלשלי יחימוביץ' אין מושג מה זה "שמאל". כמו רוב המדינה הזה היא שבויה ברעיון העיוועים ש"שמאל" ו"ימין" מוגדרים רק ביחס שלהם לכיבוש. הם לא. בכל מדינה מתוקנת שמאל וימין מתייחסים לפילוסופיות חברתיות-כלכליות, אחרת לא היו מאשימים את אובמה שהוא סוציאליסט.

"לכנות את מפלגת העבודה מפלגת שמאל, זה עוול היסטורי. העבודה שאבה כוחה תמיד מהיותה מפלגה מרכזית. היו בה יונים והיו בה נצים והיה בה תמיד ויכוח. היא שאבה את כוחה מהיותה שוחרת שלום, אבל באופן פרגמטי".

ד. אפילו כאשר היא אומרת את זה במפורש היא לא מצליחה להבין מה היא אומרת:

"במשך יותר מדי שנים היה דיון ציבורי אך ורק על ימין או שמאל, כן ארץ ישראל השלמה או לא ארץ ישראל השלמה, והדיון היה צר, חשוב ומכריע אבל עדיין בתוך הגבולות. יש עם ומדינה שהוזנחו והופקרו ויש לקיים דיון עמוק על הפערים בין עניים ועשירים ועל הדאגה של המדינה לאזרחיה. את כל הדיונים האלה הפקרנו לדיון מדיני בלבד ואני כופרת בזה."

ה. די כב עם הבריחה המחורבנת הזאת למרכז!

Posted in Uncategorized | 1 Comment »

משחקים מעצבנים

Posted by kenny 66 ב- ספטמבר 22, 2012

לביא תדהר כתב לפני ימים אחדים בבלוג שלו רשומה ששמה "הספרות שלכם, לא שלי", שבה הוא דיבר על צרות האופקים של העיתונות בכל מה שנוגע לספרות. הוא התייחס לכך שבדיווח של ה"גרדיאן" על פסטיבל הספרות הבינלאומי שנערך לאחרונה בסקוטלנד מרכז הכובד היה על סופרים גברים, לבנים שכותבים באנגלית. בין השאר הוא כותב את הפסקה הנפלאה הזו:

ראיית הספרות שלי מקורה בתנ"ך העברי כמו גם בספרות הפאלפ העברית הנשכחת; בספרות האמריקאית שלאחר מלחמת השנייה כמו גם במד"ב האמריקאי הצנוע; בספרי הילדים של סופרים אירופים כמו מיכאל אנדה וקרל מאי, טובה ינסן וסלמה לגרלף ובסיפורים היהודיים על חוני המעגל יותר מאשר בסיפורי האחים גרים; מקורה בשירה של דן פגיס או פול צלאן, של מחמוד דרוויש, בה במידה שמקורה בשירה של ט"ס אליוט או וולט וויטמן; ומקורה בווּשיה ובנואר וביוספוס פלביוס ובשואה, החל מהסיפורים הסודיים בביסמלה, האנגלית המעורבת (Pidgin English) המדוברת בוונואטו ועד ל"איסטאנדרס".

הפסקה הזו הרחיבה את לבי והעלתה חיוך על שפתיי, ששרד עד שהגעתי לאחת התגובות לרשומה. כי ככל הנראה, יש אחדים שזה לא מספיק להם. Thoraiya כתבה בתגובה שלה: "אהה, לביא. אני מזדהה עם התסכול שלך. באמת. אבל ההופכי של גבר יהודי לבן מאמריקה (ואני מעריצה גדולה של שייבון [אחד הסופרים המוזכרים ברשומה; ק']) הוא לא גבר יהודי לבן מישראל (ואני מעריצה גדולה גם שלך, אל תבין אותי לא נכון!) יש פה חפיפה די גדולה, ידידי. אני רק אומרת. אני עדיין מחכה שהעיתונים הגדולים יקדמו רומאנים שנכתבו בידי נשים קומוניסטיות מסין או נשים ילידות מאוסטרליה." עד אז היא מוכנה ברוח טובה לשמוע דעות על לבישת רעלה גם מפטריק נס.

מהיכרותי את לביא והכתיבה שלו, הוא כותב את הדברים שברשומה בדם לבו. העולם התרבותי והספרותי שלו עשיר להפליא והקידום של ספרות רחבה חשוב לו. אבל מוציא אותי מהדעת משחק ה"אני קדוש ממך" שנדמה שהפך לספורט האגו האולטימטיבי בעת האחרונה. זה מכעיס כאשר זו תחרות "מי מקופח יותר" שבמסגרתה נדמה שיש "סף קיפוח וסבל" שהכותב / בני משפחתו / בני עדתו / בני עמו צריכים לעבור כדי שיהיה לו מותר להתבטא בנושאים מסוימים.

זה נעשה מרתיח כאשר באקט של פטרונות אולטימטיבית יש מי שפורסים את חסותם על אותם מקופחים, וכמה שיותר מקופחים יותר טוב. אין לי ספק שיש ביניהם אנשים הכואבים באמת ובתמים את כאבם. לא פיקפקתי לרגע בכנות הרגשות של אהרון הוי כאשר ראיתי את ההרצאה שלו על בני הלקוטה בארצות הברית. אבל שוב ושוב אני נתקל בהתבטאויות כזו שבתגובה שצוטטה לעיל, שנראה שכל מטרתה היא לצבור נקודות במשחק. להראות שהמגיבים פתוחים יותר, מקבלים יותר רגישים יותר וכו' מהכותבים המקוריים. התגובות האלה מרתיחות אותי כי זה בדיוק סוג הרעש המטביע את האות של המסר הנכון והכן, הצובע מחאות אמתיות בגוון הצביעות המתקתק והמחליא של התקינות הפוליטית.

Posted in Uncategorized | Leave a Comment »

שבתאי נ' ישראלי

Posted by kenny 66 ב- ספטמבר 17, 2012

"יותר מששמרו ישראל על השבת, שמרו ישראל על הנתיב המרכזי."
(ספר ליקוטי הרב קו)

כל מי שנטל בימים אלה את מקלו וצקלונו, שם את נפשו בכפו ויצא לכבישיה הרחבים של ארצנו שם לב ודאי לאחד המאפיינים הבולטים של הנהג הישראלי המצוי, דבקותו חסרת הפשרות בנתיב המרכזי. באותן דבקות הנפש ומסירות הרוח שליוו את עם ישראל המתחדש בארצו הרי הוא מפלס את דרכו במרכז הכביש ודבר לא יסיט אותו מן המסילה. גם לנוכח קשיים מובהקים, כמו הצורך לפנות מהכביש מפעם לפעם, דבק נ' ישראלי במרכז ורק ברגע האחרון האפשרי יעבור לנתיב צדדי.
חמורה במיוחד התופעה בקרב הנהגים המכונים בפי המומחים "שבתאים", הלא הם אותם אלפי בני ישראל שרגילים הם בימות החול לנסוע רק בעיר, ורק בשבתות יוצאים הם מן הערים. מכיוון שרגיל שבתאי נ' ישראלי לקיים השכם והערב את הפסוק "שבת אחים גם יחד בפקק", הרי מרגע שנתקיים בו מאמרו של גלילאו גליליי "ואף על פי כן נוע תנוע" הרי מתבלעת עליו דעתו והוא אינו מסוגל להבחין בין ימינו לשמאלו.

חוקרים נחלקו בדעותיהם באשר למקורו של מאפיין זה. אנשי רוח סססססמולנים, שמחקרם ללא ספק מממומן על ידי הקרן החדשה, תולים את האשם באינדוקטרינציה הרוויזיוניסטית הביתרית. מאחר שחזון "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן" לא התקיים, הוא עבר סובלימציה וכעת מממשים אותו המוני בני ישראל בכבישים.

פיזיולוגים טוענים שהתנהגות זו היא תוצר ישיר של מבנה גופו של שבתאי, ומצביעים על כתפיו הרחבות שנתפתחו לשאת בנטל המסים, הזקוקות למרחב מחיה של שלושה מטרים לפחות. הם אף מצביעים על כך שתופעה זו אינה חדשה, ומביאים כראיה את הפסוק "ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" כהוכחה לכך שעם ישראל פיתח כתפיים רחבות לנשיאת מסים מקדמת דנא. הקוץ ננעץ באליה זו כאשר אנו מנסים לבחון אותה באשלונים הגבוהים של החברה בישראל.
רבים כבר הצביעו על כך שכתפיהם של מנהיגי המדינה נוטות להיות צרות להפליא. צרות זו מאפשר להם לנער בקלות את חוצנם מאחריות, להשתחל דרך חרכים צרים במיוחד בחומות החוק ולמשוך בכתפיהם בתמיהה ובהתממות בכל פעם שהמדינה נתקלת במכשולים חדשים מבית ומחוץ. ייתכן שמחקר נוסף יוכיח למעשה שחל פיצול גנטי בין המנהיגים למונהגים, ומדובר בשני מינים נפרדים, אך לשם זאת דרושים זמן ומימון נוספים.

חוקרים בתחום הפסיכולוגיה טוענים שהאשם אינו ברוחב הכתפיים, אלא בגודל האגו. הם טוענים שמנטליות "אני ואפסי עוד" שמוחדרת בנפשם של ילדי ישראל מגיל רך מנפחת את האגו לממדים שנתיב אחד לא יכילם. הם טוענים גם שהיא המעניקה להם סכי עיניים המסתירים מהם את קיומו של הנתיב הימני.

תאוריה חדשה שעלתה לאחרונה מגיעה דווקא מתחום הביטחון. חוקרים בוגרי מערכת הביטחון מציינים שאין כאן אלא מימוש של אסטרטגיה רבת שנים של ישראל – הצורך להגן על המותניים הצרים. שריר ובריר שמתוניו של שבתאי נ' ישראלי בדרך כלל אינם צרים, אך מבחינה ביטחונית הוא מרגיש דחוק בכביש. הדבקות בנתיב המרכזי היא דרכו הלא מודעת להגן על עצמו מפני קסאמים מדרום וגראדים מצפון.

העניין טרם התברר כל צורכו, אך חוקים ממשיכים ומצביעים על תת-קבוצה בקרב השבתאים, הלא הם "המעפילים". המעפילים הם אותם בני שפלה שנשא אותם הרוח לטפס לירושלים לעת השבת או החג. ומרגע שעברו את שער הגיא (או את היציאה מהעיר, בחזרתם לשפלה השפלה), הרי הם נמלאים פחד טמיר וקמאי מפני עיקולי הדרך, עליותיה וירידותיה. והנה הם יושבים, אצבועתיהם אוחזות בהגה כבעווית ופרקי אצבעותיהם לבנים כאבן הגיר של ההרים, ומצחם כמעט צמוד לזגוגית, עיניהם מצומצמות לנוכח זוהרה של בירתנו הנצחית. מחוג מד האוץ במכוניותיהם אינו עולה על ארבעים קילומטרים לשעה, וכל אותה שעה הם ממלמלים לעצמם "אלוהי הרים אלוהיהם" ושאר צקוני לחש במגור רב, ולא ינועו מנתיבם ולו כזית.

חג שמח ושנה טובה נהגי ישראל. עשו טובה ותעברו לימין לפעמים.

Posted in Uncategorized | 1 Comment »