Lexi Toxon

When Words Collide

Archive for 17th ב-ספטמבר, 2012

שבתאי נ' ישראלי

Posted by kenny 66 ב- ספטמבר 17, 2012

"יותר מששמרו ישראל על השבת, שמרו ישראל על הנתיב המרכזי."
(ספר ליקוטי הרב קו)

כל מי שנטל בימים אלה את מקלו וצקלונו, שם את נפשו בכפו ויצא לכבישיה הרחבים של ארצנו שם לב ודאי לאחד המאפיינים הבולטים של הנהג הישראלי המצוי, דבקותו חסרת הפשרות בנתיב המרכזי. באותן דבקות הנפש ומסירות הרוח שליוו את עם ישראל המתחדש בארצו הרי הוא מפלס את דרכו במרכז הכביש ודבר לא יסיט אותו מן המסילה. גם לנוכח קשיים מובהקים, כמו הצורך לפנות מהכביש מפעם לפעם, דבק נ' ישראלי במרכז ורק ברגע האחרון האפשרי יעבור לנתיב צדדי.
חמורה במיוחד התופעה בקרב הנהגים המכונים בפי המומחים "שבתאים", הלא הם אותם אלפי בני ישראל שרגילים הם בימות החול לנסוע רק בעיר, ורק בשבתות יוצאים הם מן הערים. מכיוון שרגיל שבתאי נ' ישראלי לקיים השכם והערב את הפסוק "שבת אחים גם יחד בפקק", הרי מרגע שנתקיים בו מאמרו של גלילאו גליליי "ואף על פי כן נוע תנוע" הרי מתבלעת עליו דעתו והוא אינו מסוגל להבחין בין ימינו לשמאלו.

חוקרים נחלקו בדעותיהם באשר למקורו של מאפיין זה. אנשי רוח סססססמולנים, שמחקרם ללא ספק מממומן על ידי הקרן החדשה, תולים את האשם באינדוקטרינציה הרוויזיוניסטית הביתרית. מאחר שחזון "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן" לא התקיים, הוא עבר סובלימציה וכעת מממשים אותו המוני בני ישראל בכבישים.

פיזיולוגים טוענים שהתנהגות זו היא תוצר ישיר של מבנה גופו של שבתאי, ומצביעים על כתפיו הרחבות שנתפתחו לשאת בנטל המסים, הזקוקות למרחב מחיה של שלושה מטרים לפחות. הם אף מצביעים על כך שתופעה זו אינה חדשה, ומביאים כראיה את הפסוק "ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד" כהוכחה לכך שעם ישראל פיתח כתפיים רחבות לנשיאת מסים מקדמת דנא. הקוץ ננעץ באליה זו כאשר אנו מנסים לבחון אותה באשלונים הגבוהים של החברה בישראל.
רבים כבר הצביעו על כך שכתפיהם של מנהיגי המדינה נוטות להיות צרות להפליא. צרות זו מאפשר להם לנער בקלות את חוצנם מאחריות, להשתחל דרך חרכים צרים במיוחד בחומות החוק ולמשוך בכתפיהם בתמיהה ובהתממות בכל פעם שהמדינה נתקלת במכשולים חדשים מבית ומחוץ. ייתכן שמחקר נוסף יוכיח למעשה שחל פיצול גנטי בין המנהיגים למונהגים, ומדובר בשני מינים נפרדים, אך לשם זאת דרושים זמן ומימון נוספים.

חוקרים בתחום הפסיכולוגיה טוענים שהאשם אינו ברוחב הכתפיים, אלא בגודל האגו. הם טוענים שמנטליות "אני ואפסי עוד" שמוחדרת בנפשם של ילדי ישראל מגיל רך מנפחת את האגו לממדים שנתיב אחד לא יכילם. הם טוענים גם שהיא המעניקה להם סכי עיניים המסתירים מהם את קיומו של הנתיב הימני.

תאוריה חדשה שעלתה לאחרונה מגיעה דווקא מתחום הביטחון. חוקרים בוגרי מערכת הביטחון מציינים שאין כאן אלא מימוש של אסטרטגיה רבת שנים של ישראל – הצורך להגן על המותניים הצרים. שריר ובריר שמתוניו של שבתאי נ' ישראלי בדרך כלל אינם צרים, אך מבחינה ביטחונית הוא מרגיש דחוק בכביש. הדבקות בנתיב המרכזי היא דרכו הלא מודעת להגן על עצמו מפני קסאמים מדרום וגראדים מצפון.

העניין טרם התברר כל צורכו, אך חוקים ממשיכים ומצביעים על תת-קבוצה בקרב השבתאים, הלא הם "המעפילים". המעפילים הם אותם בני שפלה שנשא אותם הרוח לטפס לירושלים לעת השבת או החג. ומרגע שעברו את שער הגיא (או את היציאה מהעיר, בחזרתם לשפלה השפלה), הרי הם נמלאים פחד טמיר וקמאי מפני עיקולי הדרך, עליותיה וירידותיה. והנה הם יושבים, אצבועתיהם אוחזות בהגה כבעווית ופרקי אצבעותיהם לבנים כאבן הגיר של ההרים, ומצחם כמעט צמוד לזגוגית, עיניהם מצומצמות לנוכח זוהרה של בירתנו הנצחית. מחוג מד האוץ במכוניותיהם אינו עולה על ארבעים קילומטרים לשעה, וכל אותה שעה הם ממלמלים לעצמם "אלוהי הרים אלוהיהם" ושאר צקוני לחש במגור רב, ולא ינועו מנתיבם ולו כזית.

חג שמח ושנה טובה נהגי ישראל. עשו טובה ותעברו לימין לפעמים.

מודעות פרסומת

Posted in Uncategorized | 1 Comment »