ההוזה, החופר, והחוקר

או: סיפור שמו של רחוב אחד בירושלים

ניימן פרסם פוסט בבלוג שלו על ארוחה שאכל במסעדת "ערבסקה" שבמלון אמריקן קולוני, ששוכן ברחוב לואי ונסן בירושלים. מי שמכיר את ירושלים יודע שהיא מלאה רחובות, גנים, כיכרות וסתם צמתים שקרויים על שם אנשים שפרט לעשר המילים על שלט הרחוב לא זוכרים עליהם הרבה. אבל ללואי ונסן בהחלט מגיע רחוב על שמו בירושלים, ולו רק כדי שאפשר יהיה לספר את הסיפור שמאחוריו.

ובכן, סיפורנו מתחיל בפינלנד, מן הסתם, באדם ששמו ואלטר יובליוס. יובליוס חקר לעומק את המקרא ואת הגאוגרפיה של ירושלים, והגיע למסקנה שארון הברית ואוצרות המלך שלמה נמצאים אי-שם במחילות שמשתרעות מדרום להר הבית בכיוון עיר דוד. הוא קצת התקשה בגיוס מימון לפרויקט החפירה עד שפגש בבנו השני של הרוזן ממורלי, קפטן מונטגיו בראונלו פארקר. פארקר, שנפצע במלחמת הבורים, חיפש עיסוק מעניין יותר משירותו הצבאי המשמים בלונדון והתלהב מהרעיון של מציאות אוצות המקדש. הוא לא התקשה לגייס כספים למשלחת מחבריו בחברה הגבוהה של לונדון, וחשוב מזה הוא גייס מומחי חפירה.

אנחנו עומדים כעת בשנת 1908, ולפני שלב מכריע בתולדות המשלחת. מצוידים בסכום כסף נדיב נסעו אחדים מאנשי האגודה שהוקמה לצורך העניין לאיסטנבול כדי לרכוש פירמאן, רישיון חפירה. 500 לירות סטרלינג והבטחה למחצית השלל היו שוחד, סליחה – תשלום, מספיק לשלטונות בטורקיה. הסיפור בירושלים היה קצת יותר מסובך, כי את הקרקע היה צריך לרכוש מתושבי סילואן. חלקם סירבו למכור ואחרים, שהיה להם ניסיון עם משלחות חפירה קודמות, דרשו מחירים גבוהים מאוד עבור חלקות קטנות. כפי שנוהגים שלטונות בישראל מאז סיפור נבל הכרמלי לפחות – בהתערבות הממשל בטורקיה העירייה הפקיעה את האדמות תמורת תשלום קבוע ולא מרשים במיוחד.

וכך בשנת 1909 אנשי המשלחת של פארקר ירדו להם מתחת לאדמה בששון והתחילו לחפור לכל הכיוונים בשנתיים שלאחר מכן. לארכאולוגיה של ירושלים הקדומה, החפירות שלהם היו חשובות להפליא. אחד המפעלים החשובים ביותר שלהם היה ניקויה של נקבת השילוח, שעד אז הייתה מלאה בעפר וסלעים שהצטברו במשך אלפי שנים. (ביומנו של וורן, שחפר בירושלים בשנים 1870-1867 וגילה את הפיר הקרוי על שמו, יש תיאור נפלא שבו הוא מספר איך כאשר הוא זחל לאורך חלק נמוך במיוחד של הנקבה, שגובהו כשלושים ס"מ, הגיע גל מים מאחוריו, ובמאמציו להשאיר את ראשו מעל המים הוא בלע את זנב העיפרון שהחזיק בפיו.) אך להוותם הם לא הצליחו למצוא את אוצרות המקדש.

בשלב מסוים החליטו החופרים שהפתרון הוא לנסות ולחפור מהר הבית עצמו דרומה, ולא כפי שעשו מעיר דוד צפונה. חפירות בהר הבית הן, כידוע לכל, נושא שיש עליו הסכמה רחבה והוא אינו מעורר כל מחלוקת, ולכן הם חפרו בלילות. ואז התחילו הצרות האמתיות. יש שתי גרסאות לשאלה איך הם נתגלו. על פי האחת אחד משומרי הר הבית, שביתו היה מלא אורחים, החליט לישון בחדר המשמר שעל ההר וכך גילה אותם. על פי האחרת כספי השוחד ששילמו אנשי המשלחת לא הגיעו לידיו של השומר הזה. בחרו את הגרסה המועדפת עליכם.

אנשי ירושלים, כאז כן עתה אנשים רגועים ומיושבים בדעתם, הגיבו בפרץ רגשות לא מוסבר לחפירות ליליות אלה. פארקר ואנשי משלחתו נסו על נפשם מירושלים ליפו, וכאשר הזעם השיג אותם שם הם חשו צורך לעלות על הספינה שבה הגיעו ולהתרחק מעט מהחוף. רק לזמן מה וליתר ביטחון. הם לא שבו לעונת חפירות נוספת.

ובכן מה עניין לואי איג ונסן לכאן? ונסן היה נזיר ממוצא צרפתי שהיה תלמיד ולאחר מכן מורה ב"אקול ביבליק" בירושלים ("בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה" בשמו המלא), ואחד המומחים הגדולים לארכאולוגיה של ארץ ישראל. פארקר וחבריו, שסברו משום מה שהם יוכלו להסתיר את המטרה האמתית של החפירות, שכרו את ונסן כארכאולוג המשלחת בתור הסוואה. לא הייתה לו שום סמכות בקביעת אתרי החפירה וכיווניה, אבל הוא דאג לתעד את החפירות בצורה קפדנית ושיטתית. מאה ואחת שנים לאחר עזיבתו החפוזה של פארקר ויותר משישים שנה לאחר מותו של ונסן, אנחנו עדיין מסתמכים על השרטוטים שהוא עשה של תוואי נקבת השילוח ועל המספור שלו של התעלות במערכת המים המסועפת להפליא סביב מעיין הגיחון.

אכן אדם הראוי לרחוב.

~~~~~~~~~~~

מאמרה של נירית שלו-כליפא על משלחת פארקר. התפרסם לראשונה ב"קדמוניות", כאן מתוך אתר "מקראנט". תמצאו בו עוד מידע על המשלחת כולל ציטוטים מימנו של אחד מאנשיה.
אין בערך הוויקי של ונסן הרבה, אבל שימו לב לרשימת הכיבודים שלהם הוא זכה.