Lexi Toxon

When Words Collide

שקט, יורים

Posted by kenny 66 ב- יוני 24, 2012

א. יורים לעצמנו ברגל
ההתפרעות של מוצ"ש הייתה מטופשת. ההפגנות בשישי בלילה היו מופת של ניצול נכון של המדיה החדשה כדי להעביר מסר חשוב – השלטון במדינת ישראל מבכר אלימות על פני טיפול אמתי בבעיות. זה נכון ברוב הרמות וברוב הנושאים, וזו יכולה להיות אלימות פיזית או אלימות חקיקתית שבה סגירת חורים בגירעון התקציבי נעשית על ידי העלאת מיסים רגרסיביים.

ואז באו אירועי אמש והוכיחו שתמיד יש טיפשים שלא מסוגלים לראות מעבר לקצה הערפל האדום של הזעם הצדקני שלהם. (כן, הוא יכול להיות צדקני גם אם הוא צודק.) כדי להוסיף חטא על פשע יצא לי לשמוע היום בבוקר את סתיו שפיר בערוץ 2 מנסה לגמגם הצדקה מטופשת להתנפלות על הבנקים במקום לנצל את הבמה שניתנה לה כדי ליצור הבחנה ברורה בין תביעות ופעולות לגיטימיות למעשים שעוברים את הגבול. זהו מאבק על תדמית בה במידה שזה מאבק על נושאים, והגיע הזמן שהדוברים של המחאה יבינו את זה.

אם המחאה הזו חפצה חיים, היא חייבת להתחיל להתנער מפעולות כאלה.

ב. יורים לעצמנו בראש
יצא לי לשמוע קולות של אנשי ימין שזועקים "עכשיו אתם רואים איך זה". ראשית לכל – הם צודקים. אין שמחה כשמחה לאיד, ומראה אויבים פוליטיים הזוכים לטיפול האוהב של משטרת ישראל נוטה לגרום לאדם לשבוע נחת. זה מסביר את השתיקה של חלק מאנשי השמאל בזמנו. זו טעות. מרה. אלימות ככלי לדיכוי של ביטוי פוליטי היא עיוורת ולא מבדילה בין ימין ושמאל. האינטרס הראשון של השליטים ושל המערכות הביורוקרטיות שהם עומדים בראשן הוא תמיד הנצחה עצמית. הם מגיבים כלפי איום על שלטונם בעיוורון, שהדבר היחיד החודר אותו הוא האינטרס הפוליטי. אנחנו חייבים להבין את זה ולגנות אלימות כזו בכל מקום שבו היא מתרחשת.

במשך עשרות שנים המדינה הזו שיננה לעצמה ולאזרחיה הצעירים במערכת החינוך ובצה"ל את הלקח שאלימות היא הכלי המועדף להתמודדות מול איומים. אין פלא שכעת הכלי הזה מופעל כלפי פנים מתוך הרגל אגבי ובאדישות.

אבל חבריי הימניים (וחלק מהמתבטאים כך הם באמת ובתמים חברים שלי) מציגים מצג שווא. ההקבלה בין האלימות של אירועי המחאה לאלימות אנשי הימין, הנובעת מההשוואה של הטיפול של המשטרה בהם, היא מוטעית. האלימות של אנשי הימין היא מתמשכת, חמורה ומגובה באידאולוגיה ופסיקות הלכתיות של רבנים. האלימות המטופשת להפליא של אמש היא מעשה ידיהם של חמומי מוח. יונה אברושמי ויגאל עמיר לא היו "עשבים שוטים", הם היו השלב האבולוציוני המתבקש בגן שטיפחו אנשי מרכז הרב וגוש אמונים, גם אם לא לכך הם התכוונו. החלונות השבורים של הבנקים אינם מטעני דמה מתחת לכלי הרכב של קצינים, אינם חומרים הנשפכים על שוטרים וחיילים מעל גגות, אינם אבנים הנזרקות על בסיס קבוע, אינם שדות מוצתים ועצים עקורים. אין מאחוריהם מערך איסוף מידע על תנועות צה"ל, אין מאחוריהם "תורת מלך" שמצדיקה הרג של מי שאינם יהודים ואין מאחוריהם "פולסא דנורא".

אם המדינה הזו חפצה חיים, אנחנו חייבים להתחיל לזעוק.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s