Lexi Toxon

When Words Collide

אני מאשים! את טולקין

Posted by kenny 66 ב- דצמבר 2, 2011

אני לא אוהב את שר הטבעות. יש אנשים שמוכנים לסקול אותי בגלל זה, אבל הספר שיעמם אותי בגיל 15, שיעמם אותי בגיל 25 (קראתי אותו שוב כי חשבתי שאולי החמצתי משהו) ושיעמם אותי בפעם השלישית כשניסיתי להתחיל אותו שוב לפני כשנה. עם זאת, אני מכיר בגדולה של טולקין ובהשפעה העצומה שהייתה לו על התפתחות הפנטסיה. לעתים, ההשפעה הזו גדולה מדי.

התחלתי לקרוא ספר פנטסיה חדש שהגיע לידיי, שעל פניו נראה שהוא יכול להיות מעניין, ובשלושים וחמישה העמודים הראשונים גיליתי ששוב מישהו  קרא יותר מדי טולקין. ג'ון גראנט תיאר הרבה יותר טוב ממני את הבעיות של הפנטסיה הנוסחתית בכלל, אני רוצה רק להגיד כמה מילים על הספר הזה.

יש בו מפה. למה? כנראה כי אצל טולקין הייתה מפה. אני אחזור לזה מיד.

הספר נפתח כאשר הגיבור ובן לווייתו (חייב להיות בן לוויה, היה אצל טולקין) עומדים וסוקרים את הנוף. ואז נפתחת מסכת תיאורים. של הנוף, של העבר, של נוף אחר. כנראה כי טולקין תיאר. ובכן, לזכות טולקין יש לציין שהוא תיאר את הנוף תוך כדי מסע והנוף שירת את העלילה. הנוף כאן לא משרת דבר, ובמקום להעביר את הגיבורים דרך הנוף, הם רק מסתכלים עליו. הסופר טורח לספר לנו מה היה המסלול שבו הם עברו כדי להגיע הנה, ולהסביר מדוע הם בחרו במסלול זה. אם שמת מפה בראשית הספר, למה לעזאזל אתה טורח לספר שהם הלכו במסלול דרומי ולא צפוני? תן את שמות המקומות ותניח לנו למצוא אותם. ואם אתה רוצה לתאר את הכיוונים שבהם הלכו, למה לעזאזל שמת מפה?

בעשרה העמודים הראשונים האלה יש לפחות חמש נקודות שבהן אפשר היה להתחיל את העלילה, לקדם את המאורעות. אבל לא. הסופר מעדיף לספר לנו עליהם במקום לתאר אותם, במקום לתת לנו לחיות אותם. למה?

הוא גם מאוהב משום מה במונולוגים פנימיים. אני חושב שנדמה לו שהם מעניקים עומק לדמויות שלו. הם לא. הן הופכים אותן למגוכחות. או שהם משמשים אותו כדי לדחוף לנו לגרון מה שהוא אמר במקום אחר בצורה מעט פחות מפורשת. או כדי שחס וחלילה הקורא לא יצטרך לפענח בכוחות עצמו משהו מתוך הטקסט. או שהם משמשים אותו, וזה השימוש המטופש ביותר, כדי לספר לנו על דמות אחרת שנמצאת באותה סצנה. כלומר, המונולוג הפנימי של דמות א' שמשוחחת עם דמות ב' משמשת את המספר כדי לתאר את דמות ב'. אבל בזה טולקין כבר לא אשם, בזה אשם העורך שלו.

לא המשכתי מעבר לשלושים וחמישה עמודים. בעמודים אלה מוצגות בפני הקוראים חמש דמויות מרכזיות, ואף אחת מהן לא מעניינת. אני לא רוצה לדבר אפילו על הדמויות המשניות שלו. אין לי מושג מה העלילה מעבר למה שקראתי על גב הספר, אבל אם בשלושים וחמישה עמודים הוא לא הצליח ליצור משהו שיצדיק את הדמויות המשמימות האלה, אין שום סיכוי שאני אמשיך הלאה.

מודעות פרסומת

2 תגובות to “אני מאשים! את טולקין”

  1. imprudence said

    זה לא נשמע כמו אשמת טולקין כמו אשמת הסופר הממש לא משהו הזה…

    • kenny 66 said

      כן ולא.
      תראי, הכותרת פרובוקטיבית בכוונה, אבל אי-אפשר להתעלם מההשפעה העצומה שהייתה לטולקין ביצירת ה"נוסחה" של הפנטסיה הנוסחתית. הגדולה שלו הפכה אותו מודל לחיקוי, ופעמים רבות לחיקוי לא מודע. מי שקורא אותו באופן שטחי ולא רואה איך התיאורים שלו משרתים את העלילה, נשאר רק עם התיאורים. מי שלא מבין את מורכבות מערכת היחסים בין פרודו וסאם, נשאר רק עם גיבור ובן לוויה. בנושא המפה, יש לי חשד שאולי יש פה התערבות של ההוצאה שאמרה, "רגע, זה ספר פנטסיה, צריך מפה" כי ממה שקראתי ממש לא צריך אותה.

      סופר טוב יכול לעשות עם זה דברים טובים, סופר גרוע עושה עם זה דברים גרועים. אבל לעורך צריך להיות פה תפקיד – אם הוא מודע למה שקורה, הוא יכול לתפוס את זה ולתקן.

      התבנית שטולקין זיקק,[1] ואשר רבים אחריו עשו בה שימוש במידה שונה של תחכום והצלחה, נחקקה כתבנית ה"נכונה" לכתוב פנטסיה. חלק משמעותי שלה הוא המסע והנופים.

      [1] לדעתי טולקין לא יצר אותה, המרכיבים שלה היו במידה רבה קיימים לפניו, אבל אני לא מכיר מספיק את ההיסטוריה של הפנטסיה. אני תמיד נזכר בהקשר הזה במאמר המרתק של בורחס "קפקא ומבשריו" (Kafka and his Precursors, תרגום לאנגלית זמין חינם ברשת או שאפשר לקרוא את התרגום של ברונובסקי לעברית ב"גן השבילים המתפצלים").

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s