Lexi Toxon

When Words Collide

אנסי בכלא – כמה מילים בעקבות פרשת קצב

Posted by kenny 66 ב- נובמבר 11, 2011

נתחיל מזה, הוא עוד לא בכלא. אני לא יודע מתי הוא ייכנס לכלא, אני מניח שזה יקרה במהלך השבוע הבא, אלא אם כן החלאות שמנהלים את ההגנה שלו ימצאו עוד דרך לערער על משהו. אבל השנים שבהן הפרשה הזו התנהלה חשפו כמה מהחוליים של החברה הישראלית.

קודם וכל וראשית לכול הפרשה הזו חשפה את החברה הישראלית במלא מערומיה כתרבות אונס (כפי שנעמי קוראת לה בצדק) שבה גברים חשים לעתים קרובות הרבה יותר מדי שנשים הן חפצים לשימושם. זה לא עניין של "סוטים" או "בודדים", זה נעשה בריש גלי כמעט בבית הנשיא, אחרי שנים שזה נעשה במשרדי ממשלה, במשרדו של האדם שאמור לתפקד כפנים הציבוריים של המדינה כולה. ההתעקשות שלו על חפותו אינה רק היאחזות של אדם טובע בקש, הזעם שהוא הפגין נראה לי כנובע משכנוע פנימי עמוק שלדעתו הוא לא עשה דבר פסול, וזה החולי האמתי.

אבל היא חשפה גם חולי עמוק ורחב יותר בחברה הישראלית, שהוא מוקצן כלפי נשים אבל לא ייחודי להן – אנחנו חיים בחברה שבה אנשים בעמדות כוח לא רואים את הכפופים להם כבני אדם. הם "שפוטים" הם "עושי רצונם" הם "כלבלבים" וככאלה אין להם רגשות, אין להם רצונות ואין להם אישיות. אני חושד שאולי השורשים של זה נעוצים בתפקיד המרכזי של הצבא בחברה הישראלית, באינדוקטרינציה שעוברים אנשים צעירים בציות ובמרות. אנשים שלעתים קרובות מגיעים לעמדת מרות כשהם עדיין צעירים ולא הגיעו לבגרות הנפשית שאמורה להתלוות למרות כזו. חוסר היכולת להבחין בין התפקיד וממלא התפקיד (באנגלית זה עובד יותר טוב office ו-officer) הופך אנשים בעמדות כוח לגסים, דורסניים ועיוורים לאנשים שכפופים להם ונותנים להם שירותים.

הפרשה גם חשפה מה קורה כאשר משתיתים תפיסות פוילטיות על מסורת של קידוש עוולות היסטוריות. מדינת ישראל גרמה, ועדיין גורמת, עוול לשכבות שלמות בה. אבל קידוש העוולות ההיסטוריות האלה, ההפיכה שלהן לציר הקיום של תנועות פוליטיות, מולידים בהכרח תחושת "מגיע לי" (entitlement) שבשמה אפשר להצדיק כל עוולה אחרת. יתר על כן, זה יוצר תרבות פוליטית שבמקום להסתכל בהווה ולהבין את המציאות שבה היא חיה כדי להביט לעתיד ולהתוות את דרכה, היא מסתכל רק לעבר ומחפשת דרכים לפיצוי על העוולות.

ראינו בפרשה זו את המשפטיזציה של החברה הישראלית במלוא כיעורה. עוכרי הדין של קצב במהלך השנים הפגינו שבשם ההגנה עליו והמשכורות השמנות שלהם, אין שפל שהם לא מוכנים לרדת אליו. הם הפכו את האשמת הקרבנות, השמצתן והרדיפה שלהן לספורט דמים לשעשוע הקהל. ראינו גם התביעה הציבורית מפגינה את כל הנוקשות ויישוב הדעת של שקית קטשופ ממקדולנלד'ס בעמידתה בפני לחצים של פוליטיקאים, עורכי דין מהלכי אימים והתקשורת.

וראינו בפרשה זו מה קורה כשמשרה ייצוגית הופכת לזירת משחקים פוליטית, כאשר בשם האינטרסים המפלגתיים בוחרים באנשים ה"נכונים" ולא באנשים ראויים. בלי להיכנס לוויכוחים על נחיצותה על משרת הנשיא, כל עוד היא קיימת אפשר היה לקוות שכאן יוכלו חברי הכנסת להתרומם מעל הסחי שהם רגילים לבוסס בו. כנראה שזו תקוות שווא.

לא פלא בעיניי שאנשים כה רבים מקיימים את דבריו של שמעיה "ואל תתוודע לרשות" (משנה, אבות, א, י) גם בלי להכיר אותם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: