Lexi Toxon

When Words Collide

האג'נדה הנכונה

Posted by kenny 66 ב- יוני 17, 2011

באחד מפורומי הכתיבה התפתח לפני זמן מה דיון אם אפשר לכתוב סיפור עם אג'נדה, שעדיין יהיה סיפור טוב. התשובה היא כמובן כן, כפי שמוכיחים לא מעט ספרים וסיפורים. השאלה היא איך לעשות את זה.

נזכרתי בדיון הזה לאחרונה מכיוון שיצא לי להרהר שוב בשתי יצירות פוליטיות מובהקות שלהן נושא משותף, פמיניזם, שיצאו לאור בטווח של שנה זו מזו – הסיפור "רעיות" של ליסה טאטל (1979) והספר "על חומות העולם" של ג'יימס טיפטרי הבן (1978). טיפטרי הוא, כידוע, שם העט של אליס שלדון. שתיהן יצירות טובות ועושות את העבודה בהעברת המסר, הן רק עושות את זה בצורה שונה לגמרי, ולטעמי טיפטרי/שלדון עושה עבודה הרבה יותר טובה.

"רעיות" הוא סיפורם של מתיישבים אנושיים, גברים, על כוכב זר. הם שיעבדו את הגזע המקומי, שהוא דמוי-אדם במידה מסוימת, ומנצלים אותו למטרותיהם. הנקבות המקומיות מנוצלות במיוחד – הגברים האנושיים מאלצים אותן לעוות את גופן כדי שידמו יותר לנשים אנושיות ומאלצים אותן לשרת אותם בכול. טאטל מציגה גרסת "נישואים" שהם שיעבוד, שבהם האישה אמור לשרת את הגבר בכל גחמה ולדאוג לכל מחסוריו, ולה עצמה אין כל קיום מעבר למילוי צרכים אלה.

שלדון מספרת סיפור שונה לגמרי של מפגש עם חייזרים. המפגש מתבצע על ידי הקרנת נפשות של חייזרים לגופי בני אדם, ולהפך (העלילה מורכבת יותר, אבל די בכך לצורכי פוסט זה). בחברת החייזרים הזכרים הם הגדולים והחזקים, ולכן הם אלה שמתאימים ביותר לשאת את הביצים עד בקיעתן ואחר כך לטפל בצאצאים ולגדל אותם. תפקידם זה הוא אחד הגורמים החשובים שמקנה להם את מעמדם כמנהיגים בקהילה, כי עליהם מוטלת האחריות לעתידה. הנשים חופשיות להיות ההרפתקניות, החלוצות וכן הלאה. הפמיניסטיות של הגזע דורשות שוויון זכויות – גם הן רוצות להישאר בבית ולטפל בילדים. הקיצוניות שביניהן מזייפות היריון באמצעים מלאכותיים. אחת הנפשות שמגיעה לעולם זה היא נפשה של עקרת בית שכל מה שהיא עשתה בחייה בכדור הארץ היה לגדל כמה וכמה ילדים. למרבה הפתעתה והפתעת בני האדם האחרים היא זוכה שם למעמד מכובד; החייזרים מופתעים מזה שהיא נקבה.

כפי שאמרתי, שתי היצירות טובות. סיפורים בוטים כמו "רעיות" גורמים לי עוויתות, אלא אם כן הם כתובים מצוין. אבל טאטל מייגעת, היא מסמנת את המטרה שלה והולמת בה שוב ושוב בקורנס. די מהר בא לי לומר לה: "בסדר, הבנתי. מה הלאה?". יותר מזה, המסר שלה חד-ממדי: גברים=רוע. שלדון הרבה יותר יעילה, מכיוון שהיא גורמת לקורא להסתכל על החברה ועל תפקידי נשים וגברים בה בצורה כוללנית יותר, ואולי חשוב מזה אירונית יותר. היא מכריחה את הקורא לצחוק על עצמו, ותוך כדי כך לפקפק בעצמו. בהגחכה של התנועה הפמיניסטית החייזרית, למשל, היא מצליחה להביא לפני השטח את המצוקה האמתית והעמוקה שמולידה את הקיצוניות שלה. המסר שלה מעודן יותר, מקיף יותר ובעיקר הרבה יותר חתרני. המסרים של טאטל ושלדון אולי דומים, אבל הצורה שבה שלדון עושה זאת משרתת את המטרה המשותפת בצורה טובה הרבה יותר.

היינליין אמר באחד מספריו שתמיד צריך שתהיה לאדם דעה. אולי הוא יטעה מפעם לפעם, אבל מי שאין לו דעה יטעה תמיד. ובמילים אחרות – אג'נדה זה דבר טוב. היא יכולה להניע לכתיבה נהדרת (רק ראו את "1984"), אבל גם אותה צריך לדעת לכתוב. פסילה של כתיבה "פוליטית" בשם טוהר ספרותי היא מטופשת.

ותודה לקרן לנדסמן על הערותיה ועל התיקונים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s