Lexi Toxon

When Words Collide

הקדמות אסימוביות

Posted by kenny 66 ב- ספטמבר 11, 2010

אוקיי, מה שיבוא להלן הוא כולו אשמת האצה. כבר שנתיים היא מציקה לי לכתוב הקדמות בסגנון אסימוב לסיפורי השנתון. מתוקף הממלכתיות אני מסרב לכתוב אותן בשנתון עצמו, אבל הנה הן כאן. קראו אותן על אחריותכם בלבד.

גיא חסון / דור האמוטיקונים
למיטב זיכרוני המתפורר נתקלתי בגיא חסון לראשונה כאשר תרגמתי את "הצל של אלוהים". מאז התברר לי שהוא כתב הכול – סיפורים, ספרים, מחזות, אפילו סרט עלילתי באורך מלא וסדרת רשת. יש לו גם מנהג מרגיז לזכות בפרסי גפן. יש ברזומה כזה כדי להטיל אימה בלבם של אנשים מן היישוב, אבל אני קורצתי מחומר נוקשה יותר וכאשר מצאתי את עצמי יושב יום אחד בפאנל לצד גיא חסון וורד טוכטרמן הצלחתי להסתיר את התרגשותי. פרצי הצחקוקים והעוויתות היו כמעט נסתרים מעין, ואני בטוח שאיש לא שם לב אליהם. בנוסף לכך, הוא אדם נורא נחמד מה שמקשה לשנוא אותו כפי שצריך.
"דור האמוטיקונים" גורם לי לעוויתות של חרדה, כמי שהשפה יקרה ללבו. הוא אמנם מתרחש בארצות הברית, אבל נכון בכל מקום.

יואב לנדסמן / מפגש שני
את יואב פגשתי באיזה כנס (יש לי הרגשה שהמשפט הזה הולך לחזור על עצמו כמה פעמים בהקדמות האלה). אני חושב שזה היה בחולון או באחד מהמקומות האלה שבעיני איש הרים ירושלמי שכמותי מזוהים יחדיו כ"לח", בעיקר כל עוד אנשים מתעקשים לעשות בהם כנסים בעונות שבהן הטמפרטורות גבוהות מעשרים מעלות והלחות היא בערך פי שבעים ושלושה מהטמפרטורה. לא ידעתי אז שהוא האיש שצריך לדבר אתו על קרני מוות מהשחקים להצמית בהן את אויביי (קישטה! אני ראיתי אותו ראשון) ולכן למיטב זיכרוני דיברנו על כתיבה. אני מניח שיש סבירות כלשהי שאני טועה, אבל זה לא נושא שמדברים בו בפומבי.
"מגע שני" הוא סיפור שמספר את העלילה העתיקה ביותר במדע הבדיוני – פגישה עם חייזרים. אבל כמעט אין בו חייזרים, כי כרגיל השאלה המעניינת היא מה פגישה כזו עושה לנו.

קרן לנדסמן / קולות
"שלושה מגטון של אנרגיה בחבילה הרבה יותר קטנה ממה שהייתם מצפים, עם נטייה להתפרץ לשלל כיוונים ללא יכולת לרסן אותה. הזהרו מקיפצוצים וחיבוקים". זה כי הבטחתי לה לתאר אותה כך, אבל יש בתיאור הזה לא מעט אמת, בעיקר עניין התמנונים הסגולים. אתם לא רוצים לדעת על מה אני מדבר, יש נושאים שהשתיקה יפה להם. בכל מקרה, כפי שמעיד שם המשפחה יש קשר בינה ובין יואב, היא תספר לכם עליו אם תרצו (וגם אם לא תרצו) ולכן גם אותה כנראה פגשתי לראשונה באותו "לח" שהוזכר לעיל. אבל לפני אותה פגישה כבר יצא לי להתנצח אתה מעל דפי פורום אורט, על אפשרות החסד והגאולה ב"המנון לליבוביץ'". היא עדיין טועה בנושא זה.
קרן טוענת שבא לה להוריד מכות לגיבורה של "קולות", מה שקצת מוזר בהתחשב בזה שהיא כתבה אותה. לא בשביל זה המציאו את אפשרות המחיקה? אני אישית חושב שהיא קצת מחמירה אתה ודי מרחם על הגיבורה ההיא.

יעל פורמן / אבן ביד היוצר

את יעל פגשתי דרך רמי, מה שלא מפתיע. את חצי האנשים בקהילה פגשתי דרכו, אבל כאן יש ייחוד שלא ניכנס אליו בפורום זה. עם הזמן למדתי שהיא טבעונית, ולפעמים אני חושב שטוב שכך הדבר. לפי הסיפורים שלה יש לי הרגשה שאם היא הייתה מוכנה ללכלך את הידיים במוצרים מן החי, היה רע ומר לאנשים מסוימים. יש משהו… מטריד… בעובדה שטבעונית כתבה את המתכון המנצח בתחרות מתכונים קניבליים. אני לא בטוח שאני רוצה לדעת על התחקיר שהיא עשתה למתכון הוא. אולי עדיף באמת שהדמויות שלה יסבלו. אחרי הכול, סבל בונה אופי ואופי זה דבר חשוב לדמויות.
לסיפור "אבן ביד היוצר" היסטוריה משעשעת למדי (הרבה יותר משעשעת מהסיפור עצמו) שאתם מוזמנים לנסות לחלץ ממנה בעצמכם.

תום סיון / האלמנט הנשי
אני לא מכיר את תום סיון. אם הייתי אסימוב, מיד הייתי מרים טלפונים לבוב סילברברג או פרד פול כדי לשאול עליה, אבל יש לי הרגשה שהם לא יענו לי. כאשר ביקשתי ממנה לכתוב לי כמה מילים על עצמה בשביל ההקדמה בשנתון תום הגדירה את עצמה כטבעונית, פמיניסטית ואקטיביסטית שמלמדת הגנה עצמית (או אמנויות לחימה, אני לא זוכר בדיוק כרגע). מטבע הדברים זה גרם לי לחפש את המחסה הקרוב, או לפחות שוט וכיסא כדי להגן על עצמי (אני פחדן מקצועי), אבל אז נזכרתי בסיפור שלה.
"האלמנט הנשי" מכיל את כל האלמנטים שבאמצעותם תום הגדירה את עצמה (כולל שיטה נבזית במיוחד של אמנויות לחימה – עורכי דין), אבל הוא סיפור קטן וחביב עם הומור עצמי. אז החלטתי שאולי בכל זאת אני רוצה לפגוש אותה.

רז ליברמן / פודיקס-ג'וי
גם את רז אני לא מכיר, ולכן אני יכול לעסוק בעיסוק החביב עלי ולהכביר מילים על עצמי. רז כתב לי שהוא עוסק מגיל צעיר בכתיבה ובמוזיקה ושהוא עומד להתחיל ללמוד באוניברסיטה בקרוב, מה שמוביל אותי למסקנה שהוא בטח התחיל לכתוב על קירות רחם אמו. מה, בשם אלוהים, הוא "גיל צעיר" אם אתה רק עכשיו מתחיל ללמוד? בזמני היה כבוד למבוגרים ואנשים חיכו עשרים-שלושים שנה לפני שהם התחילו לפרסם סיפורים.
"פודיקס-ג'וי" עוסק בחיפוש אחר האושר. בהתחלה הייתה לי בעיה עם הסיום של הסיפור הזה, אבל עכשיו אני חושב שהשורה האחרונה שלו יכולה להיקרא כאחד הדברים המפחידים ביותר שאי-פעם נתקלתי בהם. אתם תשפטו.

לילי דאי / רומיכאל
כפי שאולי הזכרתי פעם או פעמיים, אני חי מעבר להרי החושך (או ליתר דיוק בפסגתם – בירושלים). לילי גם היא ירושלמית וזה מקנה לה יתרון התחלתי מכיוון שכידוע ירושלמים הם אנשים מאוזנים, רגועים ושפויים. הרמזים שהיא מתעקשת לפזר כאילו היא עושה מעשים שלא ייעשו באבריהם הפנימיים של אנשים שמכעיסים אותה הם מסווה קלוש. העובדה שהיא מכהנת זו השנה השנייה ברציפות בוועד האגודה היא אמנם סימן מדאיג, אבל השמועות טוענות שיש י שיצאו מחוויה זו כשהם שומרים על רוב עשתונותיהם. אני אישית לא הייתי מסתכן. אה, והיא כותבת את הסיפורים שלה ביד ולא במכשיר הדיכוי הקפיטליסטי שנועד לגרום להמונים המדוכאים להוציא את מיטב כספם על בוקי-סריקי של אלקטרוניקה משוקצת.
"רומיכאל" הוא סיפור מרתק על אח ואחות, תאומים, ועל הקשר המיוחד ביניהם.

הדס משגב / רסיסי לילה
גם הדס משגב חברה בוועד האגודה, וזה מחדל מכיוון שיש בכך סכנה שהיא לא תוכל להקדיש את עצמה בכל נפשה ובכל מאודה לכנס מאורות (9 בדצמבר, למי שעוד לא רשם ביומן). וזו, כפי שוודאי תסכימו גבירותיי ורבותיי קהל נכבד, מחשבה שלא תעלה על הדעת. אחרי הכול היא א' הצלת היום, אפילו היה כתוב כך בתג שלה. התנאי היחיד שבו אני מסכים שהיא תעסוק בדברים אחרים הוא אם היא תשב לכתוב עוד קצת, את זה עוד אפשר לקבל איכשהו. אם אתם נתקלים בה אל תתנו לחזות התמימה שלה להטעות אתכם – היא באמת בן אדם מתוק ומלא רצון לעזור. איך בדיוק היא שרדה בעולם החובבים עד עכשיו?
"רסיסי לילה" הוא הוכחה נהדרת לכך שסופר יכול לקחת סיפור ישן ומוכר, ולעשותו אותו כל-כולו שלו בלי לוותר על הקשר לסיפור המקורי. מעשה לא פשוט.

חגי אברבוך / מאחר שניתנה רשות
כמעט הצלחתי פעם להגיד דברים רעים על חגי בנוכחותו, לפני שהכרתי אותו. לא ניכנס לכל הסיפור, אבל זה היה בקפיטריה של הסינמטק באחד האייקונים, ואני פתחתי את הפה הגדול שלי בלי לדעת בדיוק מי האנשים בטווח שמיעה. האינסטינקט הקיבוצי הוותיק הכזיב אותי לרגע. בסוף דווקא יצא שאמרתי עליו דברים טובים, וזה לא קשה – כמו שיודע כל מי שקרא את הסיפורים שלו וכל מי שמכיר אותו. בטח יש לסיפור הזה מוסר השכל, אבל אני מסרב ללמוד אותו. או כפי שהסביר לי פעם רב שהכרתי, הסיבה שנאמר "לא תלך רכיל בעמך" (ויקרא, יט, 16) היא שרכילות זה משהו רציני שאי-אפשר לעשות בהליכה, צריך לשבת על כוס קפה ולעשות את זה כמו שצריך.
"מאחר שניתנה רשות" יוצא מפרשנות לפסוק יחיד במקרא ובונה עליו סיפור אימה שאולי אפשר לקרוא לו סיפור לבקרפטיאני בסגנון עגנוני.

רותם ברוכין / מרק עם שקדיות
גרסה א:
פעם ישבתי באחד האולמות של אשכול-פיס וצפיתי בהקרנה של פרק באפי זה או אחר. אחרי סיום הפרק ניגשה אלי מישהי שעברה עם ערמת דפים בין האנשים בקהל וביקשה ממני למלא שאלון לאיזה עבודה שהיא עשתה באוניברסיטה. בשיחה שהתפתחה לאחר מכן אמרתי שווידון מעולה בדמויות ודיאלוגים אבל העלילות שלו שבלוניות וצפויות משהו, וזה כמעט זיכה אותי ביתד עץ בלב. למה אני מספר את זה? כי רותם היא באפיסטית במקור. כן, זה סיפור עצוב אבל יש לו סוף שמח, כי במאמץ מאוחד עקשני וער של אלף זרועות הצלחנו לגרום לה לראות שיש עולם מעבר לבאפי-וורס וליצירות אחרות של ווידון. היום היא חברה מלאה ומתפקדת בחברת בני האדם (טוב, ככל שחובב כלשהו יכול לעמוד בתנאים אלה) ויום אחד אפילו נצליח לגרום לה ללכת לישון במקום לכתוב שירים על זומבים.
גרסה ב:
אני לא בטוח איפה הכרתי את רותם, אבל זה בטח היה באחד הכנסים. זה תמיד קורה בכנסים. אחרי שלמדתי להכיר אותה למדתי גם שהיא כמעט לא ישנה, אני חושב שהיא הצליחה להיגמל מההרגל המגונה הזה. במקום זה היא כותבת. אני לא יודע בדיוק מה, ואני לא בטוח שהיא עצמה יודעת. היא עובדת על לפחות שלושים וארבעה פרויקטים במקביל, ורק חבל שכל כך הרבה מהם עוסקים בג'יפה. סליחה, בזומבים. יום אחד, ואני די בטוח בכך, היא תכתוב את סדרת הטלוויזיה שתאפשר לה לפרוש מעבודתה ולחיות ברווחה. השאלה היא רק איך לעזאזל אני פורס לעצמי נתח מהעוגה העתידית הזו.
"מרק עם שקדיות" הוא לא סיפור שבו הקסם מניע שמים וארץ, עוקר הרים וטוחנן זה בזה, אבל הוא נמצא בכל מקום ואין להימלט ממנו. בייחוד אם, כמו רותם ושאר הכותבים כאן, אתה אדם יוצר.

לביא תדהר / קומיקס
פעם הצביעו על מישהו באיזה כנס וטענו באוזניי שזה לביא תדהר, אבל אני לא משוכנע שזה לא היה שחקן שנשכר לצורך האירוע בלבד. בהתחשב בכמות החומר שהוא כותב, אני חושב ש"לביא תדהר" הוא למעשה איזה ניקולא בורבאקי של המדע הבדיוני הישראלי – דמות פיקטיבית שהומצאה על ידי קבוצת סופרים שכותבים תחת אותו שם עט. הם חייבים להיות ישראליים, רק תקראו את הסיפורים של "לביא". והם כמעט הצליחו לעבוד על כולם, ואז טעו טעות קריטית וטענו שהוא חי תקופה מסוימת בוונואטו. אני לא טוען שאין מקום כזה, אני רק אומר שאני לא מאמין שמישהו באמת גר שם. זה אחד המקומות האלה שקיימים רק על המפה, כמו יציץ וינוב.
"קומיקס" הוא סיפור גיבורי-על ישראלים, וכמו כל דבר במזרח התיכון, הוא מסובך יותר מכפי שהייתם חושבים. לביא לוקח את הז'אנר המוכר, ומשתמש בו כדי לשאול שאלות מעניינות על היחס בין מטרה ואמצעים.

ניר יניב / צריח
בתקופה שהיינו יחד במערכת של "המימד העשירי" הייתי משוכנע שבכיסי מעיל האופנוענים של ניר הוא מסתיר את כל הוי"וים והיו"דים שהוא קיצץ מכל טקסט שלי שעבר תחת ידיו. אבל נקמתי בו, והוספתי וי"ו בכל מקום שבו היה צריך לעשות את זה בסיפור שלו! מוהאהא! (עוד אחד שיגיד לי איך לכתוב "הכול", כשהמילה לא חלק מצירוף סמיכות כמובן. איך הגעתי לזה בכלל?) ניר הוא עוד אחד מהאנשים האלה שלא ממש ברור לי איך הם מספיקים את כל מה שהם עושים בחיים ואני חושב שהיעלמותה של מכונת פיצול האישיות של האגודה בתקופה שהוא היה חבר ועד אומרת דרשני. הבעיה היחידה היא לנסות לשכנע אותו להשתמש בכוחו לטוב, כלומר לכתוב ביקורות לאתר האגודה, ואולי אפילו לחדש את הטור "ניר הזועם בדרכים". אחרי הכול, לביקורת שלו על ארמדין היו 437 תגובות (נכון לעכשיו).
"צריח" מתרחש בעולם של הספר "ימי תל-אביב האחרונים" (חפשו אותו על מדפי החנויות בקרוב), אבל עומד בפני עצמו בצורה נהדרת כשהוא רומז על העולם הרחב יותר שבו הוא מתרחש.

מודעות פרסומת

13 תגובות to “הקדמות אסימוביות”

  1. elodea_2 said

    זה כל כך מגניב!
    לפעמים יוצאים דברים טובים מללחוץ עליך בלי הפסקה במשך שנתיים 🙂

  2. yael_cwen said

    חבל. חבל שזה לא בספר…

    • kenny 66 said

      יש לכך שתי סיבות. האחת היא באמת הרצון לשדר רצינות וכובד ראש, בעיקר כשאנחנו מנסים לשווק את השנתון החוצה. כשהוא יהיה שם מבוסס, נגיד במהדורה העשירית שלו, אם אני עדיין אערוך אותו, אני ארשה לעצמי את זה.
      אני גם חושב אלה קצת בדיחות פנימיות.
      האחרת היא שאני לא הייתי רוצה לפרסם משהו כזה בלי אישור של מי שאני כותב עליהם כי לא הייתי רוצה לפגוע בהם. כך, כשזה בבלוג אישי, זה הרבה פחות "מחייב".
      אבל דברים עם האצה, יש לה תכניות זדוניות שאני מקפיד לא לשמוע.

    • p_lea said

      מזל. מזל שזה לא בספר.
      הייתי רוצה להאמין שלעורך יש עוד דברים להגיד עליי חוץ מ"אקס באפיסטית" וסיפור שלא ממש קשור אליי. 🙂 אגב, הייתי באגודה לפני שהייתי בקהילת באפי.

      • kenny 66 said

        Re: מזל. מזל שזה לא בספר.
        אף סיפור פה לא ממש קשור לסופרים. כל הרעיון של הקדמות אסימוביות הוא שהן עוסקות בעיקר בכותב, והסופר הנדון הוא רק תירוץ לאסימוב לדבר על הנושא החביב עליו בעולם – הוא עצמו. סיפרתי סיפור סוחט דמעות על גאולה ואת מזלזלת בו. בסדר. גרסה חדשה (בינתיים כאן, עוד רגע בפוסט עצמו).
        אני לא בטוח איפה הכרתי את רותם, אבל זה בטח היה באחד הכנסים. זה תמיד קורה בכנסים. אחרי שלמדתי להכיר אותה למדתי גם שהיא כמעט לא ישנה, אני חושב שהיא הצליחה להיגמל מההרגל המגונה הזה. במקום זה היא כותבת. אני לא יודע בדיוק מה, ואני לא בטוח שהיא עצמה יודעת. היא עובדת על לפחות שלושים וארבעה פרויקטים במקביל, ורק חבל שכל כך הרבה מהם עוסקים בג'יפה. סליחה, בזומבים. יום אחד, ואני די בטוח בכך, היא תכתוב את סדרת הטלוויזיה שתאפשר לה לפרוש מעבודתה ולחיות ברווחה. השאלה היא רק איך לעזאזל אני פורס לעצמי נתח מהעוגה העתידית הזו.

  3. lucywiggin said

    בשנה הבאה הקהל (אני) דורש שההקדמות האלו יכנסו ל"היה יהיה III". אם לא, יהיה רע ומר…

  4. yael_cwen said

    ושכחתי לתקן טעות

    המתכון שלי הגיע רק מקום שני.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

 
%d בלוגרים אהבו את זה: